הגעתי לגואה בעקבות השמש, החופים והשלווה ופגשתי מקרוב את אחד הפירות עם הכי הרבה מסתורין – הקשיו.
לחצו על התמונה לצפייה בסרטון
קצת לפני שקיעה, בדרך חזרה מסיור בחוות תבלינים שופעת ניחוחות גן עדן טריים שלושתינו על הטוסטוס, בר כרגיל עומד מקדימה ומחזיק במוטות של המראות, אני מאחורה מתלוננת שהסַבָּל של האופנוע נתקע לי בגב-התחתון ובאמצע אריק הנהג שסופג את ההתבכינויות שלנו, אנחנו רוכבים בין שדות אינסופיים של קשיו וטבע פראי. ניחוח טרופי לא מוכר וקצת תוסס ונחש קוברה שבדיוק חצה את הכביש גרמו לנו להאט את קצב הנסיעה ולראות בשולי הדרך שני גברים עסוקים. תעצור אחרי הסיבוב אמרתי לאריק, אני חייבת לרדת רגע. השניים ישבו על רצפת בטון בגודל מטר על מטר עם ערמות של פרי הקשיו סביבם – דלי אחד הם מילאו במה שנראה כמו פרי בצורת תפוח או אגס ודלי שני הם מילאו ב"זהב" האמיתי. זה שכל המקומיים רודפים אחריו בסוף מרץ – אגוז בצורת ירח בעל קליפה קשה לפיצוח המסתיר בתוכו אגוז מזין, שומני ומתוק שאנחנו מכירים היטב!
מה זה מיץ קשיו?
הם נותנים לנו לטעום את הפרי המוזר, למרות תחושת החספוס שהוא יצר בפה יכולתי ליהנות מהטעם הייחודי והמיץ המתוק שהוא מכיל (לא פרי שהייתי רוצה לאכול לארוחת צהריים). הפרי בצורת אגס שנפל מן העץ יהיה תוסס תוך 24 שעות ולכן אין להם כל-כך עניין בו (הם אולי יכינו ממנו משקה אלכוהולי כלשהו) אבל האגוז עצמו הוא חלק בלתי-נפרד מהתזונה שלהם כבר דורי-דורות.
איך באמת פותחים את האגוז? האם חייבים בחימום?
חלק מן האגוזים הם יפתחו בטכניקה מיוחדת שדורשת המון השקעה ותשומת לב לכל אחד ויחלצו את האגוז מתוך הקליפה הקשה שמכילה שרף רעיל מבלי שהוא יטפטף על האגוז ויאכלו קשיו רוא שלא עבר כל חימום, שריפה או אדים. וזה נחשב מעדן יוקרתי. למזלי הייתי שם בדיוק בעונה הזו של השנה שאפשר לאכול מהמעדן הזה – קרנצ'יות כזו מיוחדת שמורה רק למאכלים מלאי-חיים. האישור שהם אכן רוא היה כאשר ראיתי שאם לא אוכלים אותם מיד אחרי הפתיחה תוך יום-יומיים הם התחילו להרקב. לכן, את יתר האגוזים בעלי הקליפה הקשה הם ישרפו במדורה כדי לנטרל את השרף הרעיל ואז הם יחלצו אגוז אחר אגוז מהקליפה. במצב הזה של אחרי שריפה האגוזים יכולים להשמר כמעט כשנה
למה אני כמעט לא אוכלת קשיו בארץ
אגוזי הקשיו שאנחנו רגילים לקנות בארץ או כמעט בכל מקום אחר בעולם ונמכרים תחת ההגדרה "טבעיים" הם כן עברו תהליך של חימום או שריפה (לרוב אידוי בלחץ גבוה שגורם לשמן הרעיל להתנדף). הסיבה שאסור למכור אגוזי קשיו עם הקליפה הקשה בגלל סכנה שאנשים שלא יודעים איך לפתוח אותם יפצעו את הקליפה ויקבלו תגובה אלרגית מהשמן הרעיל שהיא מכילה. האגוז עצמו לא מכיל כל חומר רעיל או מסוכן גם במצב הרוא שלו. המקומיים משתמשים בשמן הזה לשמן את מקלות העץ שמשמים אותם להכניס ולהוציא את סירות הדייגים מהמים.
למחרת בשוק המקומי אריק ראה קשיו ענקיים מפוצחים אבל נמכרים במחיר מופקע מאוד (ביחס להודו) ושאל אותם למה הם כל-כך יקרים והמוכר הסביר לו שהאלו קשיו טריים שלא עברו חימום והם נפתחו בטכניקה מיוחדת. היה נראה לנו תמוהה אבל כשטעמנו הבנו שלא יכול להיות אחרת.
נכון שקשיו זה דבר טעים, אבל אני לא ממליצה לאכול ממנו הרבה, רוב הקשיו המיובאים נשמרו בתנאים לא ממש טובים והם לרוב די מעופשים. גם אני אוכלת לפעמים קצת קשיו אבל שומרת את זה לאירועים מיוחדים. באופן כללי, אני כל-כך בעד אוכל מקומי ועונתי. לכל עונה יש את הפירות המאפיינים אותה ואני מאמינה שיש קשר בין המקום שאנו גדלים ומתפתחים בו למזון שגדל באותו מקום ועונה.
שמחה לחלוק אתכם מה שאני למדתי על קשיו בהודו
